עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברים
TheAce
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
חיים  (4)
כאב  (4)
דיכאון  (3)
בכי  (2)
עצב  (2)
אהובי  (1)
התמודדות  (1)
טראומה  (1)
לילה  (1)
נפש  (1)
פגיעה  (1)
ארכיון

מזוהמת!

13/01/2018 20:53
אדווה
חיים, כאב, דיכאון, פגיעה
זמן רב לקח לי להחליט אם לכתוב את שהתרחש כמעט בכל יום באוטו. לעיתים אני מפחדת שאולי אני ממציאה דברים מסוימים, הרי יש לי חורים בזיכרון. יש לי תחושות עזות לגבי דברים מסוימים ותמונות בראש אך לעיתים אני מספרת לעצמי שאולי זה לא מה שבאמת היה- שהמח נוטה להגזים, שהזיכרון של ילד הוא לא תמיד כמו שהיה במציאות, שעיניים של ילד רואות דברים שונים, שהדברים בעיני הילד לא נראים כמו בעיני המבוגר, שזה לא יכול להיות. אבל משהו בתחושות ובתמונות האלה כל-כך אמיתי, מוחשי, מעורר סערת רגשות כזאת חזקה שלא יכול להיות שהכל הוא פרי דמיוני. זה נכון שבמשך שנים לא עסקתי בזה, לא הכרתי בזה, כאילו וכלום לא קרה. לאחר כמעט עשור התחילו התמונות והזיכרונות כאילו והנפש שלי הייתה מוכנה לבשורה. וכמובן שהתזמון היה נהדר. בדיוק כשהכרתי את הבחור הכי טוב עלי האדמות (שבמקרה הוא בעלי היום) הכל החל לצוף. זה ממש מרגיש לי כמו איזה וירוס כזה, למשל כלבת- יש לו תקופת דגירה אבל כשהוא מתפרץ לא ניתן להירפא מהמחלה. תמיד חשבתי לעצמי שיש משהו חריג בהתנהגות שלי ובהתנהגות המינית שלי בפרט. אף פעם לא ידעתי למה אני נמשכת לטיפוסים מסוג מסוים- אלה השקרנים, הנצלנים, הרמאיים, הבוגדניים ולרוב גם המבוגרים יותר. תמיד שפטתי את עצמי על מעשי (ועדיין עושה זאת), תמיד האשמתי את עצמי על כל גבר שהפיל אותי בפח, תמיד חשבתי שהנה, מצאתי את הגבר שלא ינצל אותי, זה שבאמת איכפת לו איך אני מרגישה אבל התבדתי. תמיד חשבתי שמין הוא מעין תשלום הגיוני על דברים שעושים למעני ופירשתי לא נכון סיטואציות בחיים. הנה, גבר שמקשיב לי. אחרי זמן מה הדבר היחידי שרצה להקשיב לו היה האנחות שלי. אני דוחה את עצמי. כזאת דפוקה, פתי, כזאת שלעולם לא תזכה להיות נאהבת בזכות הפנים האמיתיות שלה. והנה, הגיע הגבר המושלם. ואדון מרפי לא איחר להגיע- דווקא עם הגבר הבאמת מושלם החלו הזכרונות לתעתע, הגיעו פלאשבקים, חלומות מוזרים, לילות נטולי שינה, רעידות ופחד מכל מגע. כמובן שאלו הגיעו רק אחרי שהבנתי שהגבר הזה מחפש אותי באמת ולא סתם דמות אחרת שאני מציגה. האמת, זה לא פייר לשפוט אותי ככה. לא הייתה לי ברירה. לא הייתה לי את האופציה לברוח או להילחם איתו. כל יום שכזה התנהל בד״כ בדרך דיי דומה. בכל יום כזה היה עוד קצת. עד הגבול המסוים שמסתבר שהוא מתח לעצמו (כן, מסתבר שהיו לו גם גבולות) ואז פשוט אותה סצנה חזרה על עצמה. התיק הגדול שלי מהאימון היה מונח בד״כ מאחורה, למרות שתמיד העדפתי שיהיה על ברכיי, לא שזה מנע ממנו להגיע לאן שהוא רוצה ואפילו סייע לו בהסוואה אבל אני הרגשתי בטוחה יותר כשיש עלי תיק גדול שמסתיר אותי. גם ככה רציתי לא להראות. לפעמים הוא היה מניח עלי איזה מגבת או ג׳קט עם איזה תירוץ נלווה, כדי להסתיר את ידו שהולכת לגעת בי. הוא הניח את ידו על הברך שלי, מלטף אותי בעדינות. בהתחלה חשבתי שזה מעין מעשה חיבה שכזה, לא משהו שהולך לחצות קוים אדומים. לאט היה מעלה את ידו ומגיע בדיוק לשקע שבין רגלי. שם היה נשאר זמן מה ומלטף מעלה ומטה כאילו ומנסה לדמיין מה קורה שם מתחת למכנס. כמובן שלא היה צריך זמן ארוך מדי לדמיון, הוא הגיע לכל מקום שרצה מבלי שאתנגד. בשלב הזה כבר הבנתי שמשהו קורה אבל הייתי פשוט קפואה!! לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לצעוק, ניסיתי להסיט את ידו באלגנטיות אבל כשזה לא צלח בפעם השניה או השלישית הבנתי שכבר אין לי ברירה. הוא היה מעלה את ידו ופותח את כפתור המכנסיים שלי. גם מזה ניסיתי להתחמק ולבשתי טייצים כדי שיהיה קשה לו להגיע אבל גם זה לא עזר. הוא מכניס את היד ומסיט את התחתונים שלי. ממשיך להעביר את אצבעותיו במקום הכי אינטימי ומביך של ילדה בת 11 (או 12 או 10- כמה שזה אבסורד לא לזכור פרט שכזה). הוא היה נאנח כשהיה עושה את זה ומכריח אותי לגעת בזקפה שמתייחסת לו בין הרגליים. זה היה השלב המכין. במקרה ו***** הייתה נוסעת איתנו השלב הזה היה נחסך ממני. השלב הממשיך את ה״משחק המקדים״ היה מתרחש כשהיינו מגיעים. הוא היה עוצר כמה בניינים אחרי הבית שלי, כאילו לא ידע באיזה בניין אני גרה למרות שאמרתי לו במפורש איפה לעצור. כשסיים לנהוג, כשהוא עוצר את הרכב אז שתי ידיו מתפנות, לא אחת. גם הפנים שלו יכולות להיות מוסטות לכיווני כעת כשלא צריך להתרכז בדרך. היה משחיל יד אחת שלו לעבר החזה שלי, שאז היה כלום. והיה לוחש לי באוזן כמה הוא אוהב פטמות קטנות ושחסר לי קצת בציצי, המחמאה הייתה מלווה במשפט עידוד ״אבל את עוד תגדלי״. לאחר שהעביר ביקורת חזר לעניינים. יד אחת שלו במכנסיים שלי וביד השניה הוא מכוון את היד שלי לעבר הזקפה שלו, שבזמן זה כבר הייתה מפוארת. הוא היה מכניס את היד שלי למכנס שלו ומחזיק אותה שם. תוך כדאי שהוא נאנח באוזניי, מלקק את תנוכי ולוחש ״תרגישי כמה הוא חם, עוד מעט יתפוצץ״ אני מרגישה את אצבעותיו נכנסות לי לנרתיק. תחושה לא מוכרת ולא נעימה לילדה שאפילו וסת עוד לא קיבלה. בשלבים האלה כבר הייתה מתחילה הבחילה, הכאב בחזה. הוא מכניס ומוציא. מנסה להוסיף אצבע אבל זה לא הולך. מכריח אותי לשפשף לו את הזין עד שהוא גומר. לעיתים היה דוחף את הפנים שלי לאיזור המפשעה שלו. אומר לי ללקק אותו תוך כדי שהוא חופן את הטוסיק שלי ומנסה להגיע גם קדימה, לאיזור המאפשר הכנסת אצבעות. זה לא קרה הרבה, אני חושבת. מצד שני לא נמצאתי הרבה באוטו הזה בשלבים האלה וכשאני נזכרת בדברים אני רואה אותם לרוב מהצד. כאילו והייתי עוברת אורך. הקטעים שאני רואה מהצד משולבים בקטעים מתוך האוטו אבל הם מעטים. הייתי מאוד עירנית, מאוד דרוכה, מאוד מתוחה בכל נסיעה אבל ככ לא נמצאת. קופאת. בלי יכולת לזוז או לדבר. הוא מוביל הכל, גם מה שהוא עושה וגם את מה שאני עושה. ממש כמו בובה על חוטים. זה מעין אוקסימורון ״עירנות בערפל״ או ״עירנות קפואה״ (משפט שאהבתי מאוד בשיעורי נוירוביולוגיה). ניסיתי להתחמק מזה בצורות שונות. ניסיתי ללבוש את הדברים הכי מכוערים שיש לי, אולי ככה הוא לא ירצה להתקרב אלי, ניסיתי לא להסתכל עליו- גם כי לא רציתי לראות ולזכור את המבט שבעיניו (מה שלא צלח גם כן) וגם כי הייתה בי תקווה קטנה שאם לא אצור קשר עין אז כלום לא יקרה. לא יודעת למה חשבתי ככה. כשהצלחתי פעם לשבת מאחורה שמחתי כל כך, הייתי בטוחה שזהו, יהיה בסדר כשאגיע הביתה. אבל טעיתי, זאת הייתה הזדמנות בשבילו לרכון מעלי ולהשאיר אותי צמודה למושב. זה הפחיד אותי כל כך שאני לא חושבת שניסיתי שוב לשבת מאחורה. לפעמים פשוט הייתי זורמת איתו כבר כדי שהכל יגמר יותר מהר, הרי זה בכל זאת יקרה אז עדיף שיתחיל מהר ויסתיים מהר. זה כמו איזה חיסון או בדיקה גורלית שחייבים לעשות- עדיף לעשות ולסיים עם זה כבר. לא חכם. תחילה לא הבנתי מה הוא עושה, מה עלי לעשות, איך עלי לנהוג? לספר? לשתוק? ככ התביישתי. אני אשמה. הוא לא איים עליי במפורש לא לספר אבל היה ברור שזה מצב שלא מספרים. שמה שיש בנינו הוא ״מיוחד״ וישאר רק בנינו. דפוקה. סתומה. פתאטית. מסכנה. ילדה. טיפשה. תמימה. אז שתקתי. גם באוטו וגם מחוצה לו. בדיוק כמו שאני עודה בחלק מהטיפולים. ״שתיקה רועמת״ זה עוד אוקסימורון שאני מחוברת אליו בנפש. שותקת, בפנים הכל גועש, השתיקה שלי מספרת. ככה אומרת הילה. אני לא יודעת אם אני כועסת, מאוכזבת, סתם עצובה. הנה, הבחילה חוזרת. רק המחשבה מחלחלת אותי. אני לא זוכרת הכל. אני מרגישה שאני לא זוכרת כלום וגם מה שסיפרתי נרקם עם ההתייחסות לדברים שאני כן זוכרת. אולי אני לא צריכה לזכור עוד. אולי זה מספיק. בא לי להיכנס למקלחת, לעמוד במים הכי הכי הכי חמים ופשוט לגרד מעצמי את כל העור. זאת דרך שארגיש בחיים וארגיש נקיה. אולי לעולם לא ארגיש נקיה, תמיד אהיה מזוהמת.
edya
טיגר הבובה
14/01/2018 01:03
יקרה, כמה הזדהיתי.
אני מצטערת שנאלצת לעבור את זה. אם מתאים לך שולחת לך חיבוק.
את אמיצה כל כך.
edya
14/01/2018 09:59
כ"כ מזעזע בעיניי שאנשים פשוט לא מתביישים. לא מרחמים.. לא מבינים איזה צלקת הם משאירים.
אנשים גועליים.
מחזקת אותך.
אחת שיודעת
16/01/2018 18:04
אני ככ מזדהה
וכ"כ כואב לשמוע ,מצמרר,אפשר לשאול מי זה שפגע בך?
אני מנסה למצוא את המילים כמעט 10 דקות כבר ולא מצליחה כי אני יודעת שלא משנה מי כוץב ומה הוא כותב זה יכול לעודד אולי לכמה רגעים אולי ליום יומיים.
אבל הרגעים הקשים האלו שמישהו שאנחנו אוהבות נוגע בנו ואנחנו נזכרות .
הזכרון מעורפל ההרגשה שזה לא קרה לנו שאנחנו מסתכלות על מישהי אחרת .
אני חוויתי את זה בגיל 6 מחבר קרוב של המשפחה בבית שלי בחדר שלי ליד הדובים והברביות שלי.
וגם בגיל 15 ועוד ככ הרבה פעמים.

אני שותפה לכאב שלך. כתבת דברים שאני מרגישה על בסיס יומי.
אשמח לשמוע ממך ואם תרצי אני כאן.
אדווה
16/01/2018 22:49
תודה לכולכם על החיזוקים החמים ❤️❤️
זה היה מכר של ההורים, היה מחזיר אותי הביצה כל יום במשך שנה...
עצוב לי שכל כך הרבה שותפים ושותפות לכאב הזה.
מקווה שלפחות רובנו מטפלים בפצעים...
אחת שיודעת
17/01/2018 09:12
צריך לטפל ,
את מטפלת?
RannyBunny
22/01/2018 17:34
קראתי את הכל ... וליבי איתך, חוויות כאלו עלולות לסחרחר לנו את החיים מחוץ לפרופורציה.
אני אומר את זה באהבה אמיתית - גשי לעזרה, טיפול NLP או CBT עושים עבודה מדהימה.
אדווה
25/01/2018 23:50
אני בטיפול כבר הרבה שנים... אני חושפת בפניכם את הדברים שכתבתי במהלך הטיפול ❤️
תודה, אתם מדהימים
אחת שיודעת
12/02/2018 13:31
תעדכני עוד. התגעגעתי אליך.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: