עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברים
TheAce
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
חיים  (4)
כאב  (4)
דיכאון  (3)
בכי  (2)
עצב  (2)
אהובי  (1)
התמודדות  (1)
טראומה  (1)
לילה  (1)
נפש  (1)
פגיעה  (1)
ארכיון
מזוהמת!
13/01/2018 20:53
אדווה
חיים, כאב, דיכאון, פגיעה
זמן רב לקח לי להחליט אם לכתוב את שהתרחש כמעט בכל יום באוטו. לעיתים אני מפחדת שאולי אני ממציאה דברים מסוימים, הרי יש לי חורים בזיכרון. יש לי תחושות עזות לגבי דברים מסוימים ותמונות בראש אך לעיתים אני מספרת לעצמי שאולי זה לא מה שבאמת היה- שהמח נוטה להגזים, שהזיכרון של ילד הוא לא תמיד כמו שהיה במציאות, שעיניים של ילד רואות דברים שונים, שהדברים בעיני הילד לא נראים כמו בעיני המבוגר, שזה לא יכול להיות. אבל משהו בתחושות ובתמונות האלה כל-כך אמיתי, מוחשי, מעורר סערת רגשות כזאת חזקה שלא יכול להיות שהכל הוא פרי דמיוני. זה נכון שבמשך שנים לא עסקתי בזה, לא הכרתי בזה, כאילו וכלום לא קרה. לאחר כמעט עשור התחילו התמונות והזיכרונות כאילו והנפש שלי הייתה מוכנה לבשורה. וכמובן שהתזמון היה נהדר. בדיוק כשהכרתי את הבחור הכי טוב עלי האדמות (שבמקרה הוא בעלי היום) הכל החל לצוף. זה ממש מרגיש לי כמו איזה וירוס כזה, למשל כלבת- יש לו תקופת דגירה אבל כשהוא מתפרץ לא ניתן להירפא מהמחלה. תמיד חשבתי לעצמי שיש משהו חריג בהתנהגות שלי ובהתנהגות המינית שלי בפרט. אף פעם לא ידעתי למה אני נמשכת לטיפוסים מסוג מסוים- אלה השקרנים, הנצלנים, הרמאיים, הבוגדניים ולרוב גם המבוגרים יותר. תמיד שפטתי את עצמי על מעשי (ועדיין עושה זאת), תמיד האשמתי את עצמי על כל גבר שהפיל אותי בפח, תמיד חשבתי שהנה, מצאתי את הגבר שלא ינצל אותי, זה שבאמת איכפת לו איך אני מרגישה אבל התבדתי. תמיד חשבתי שמין הוא מעין תשלום הגיוני על דברים שעושים למעני ופירשתי לא נכון סיטואציות בחיים. הנה, גבר שמקשיב לי. אחרי זמן מה הדבר היחידי שרצה להקשיב לו היה האנחות שלי. אני דוחה את עצמי. כזאת דפוקה, פתי, כזאת שלעולם לא תזכה להיות נאהבת בזכות הפנים האמיתיות שלה. והנה, הגיע הגבר המושלם. ואדון מרפי לא איחר להגיע- דווקא עם הגבר הבאמת מושלם החלו הזכרונות לתעתע, הגיעו פלאשבקים, חלומות מוזרים, לילות נטולי שינה, רעידות ופחד מכל מגע. כמובן שאלו הגיעו רק אחרי שהבנתי שהגבר הזה מחפש אותי באמת ולא סתם דמות אחרת שאני מציגה. האמת, זה לא פייר לשפוט אותי ככה. לא הייתה לי ברירה. לא הייתה לי את האופציה לברוח או להילחם איתו. כל יום שכזה התנהל בד״כ בדרך דיי דומה. בכל יום כזה היה עוד קצת. עד הגבול המסוים שמסתבר שהוא מתח לעצמו (כן, מסתבר שהיו לו גם גבולות) ואז פשוט אותה סצנה חזרה על עצמה. התיק הגדול שלי מהאימון היה מונח בד״כ מאחורה, למרות שתמיד העדפתי שיהיה על ברכיי, לא שזה מנע ממנו להגיע לאן שהוא רוצה ואפילו סייע לו בהסוואה אבל אני הרגשתי בטוחה יותר כשיש עלי תיק גדול שמסתיר אותי. גם ככה רציתי לא להראות. לפעמים הוא היה מניח עלי איזה מגבת או ג׳קט עם איזה תירוץ נלווה, כדי להסתיר את ידו שהולכת לגעת בי. הוא הניח את ידו על הברך שלי, מלטף אותי בעדינות. בהתחלה חשבתי שזה מעין מעשה חיבה שכזה, לא משהו שהולך לחצות קוים אדומים. לאט היה מעלה את ידו ומגיע בדיוק לשקע שבין רגלי. שם היה נשאר זמן מה ומלטף מעלה ומטה כאילו ומנסה לדמיין מה קורה שם מתחת למכנס. כמובן שלא היה צריך זמן ארוך מדי לדמיון, הוא הגיע לכל מקום שרצה מבלי שאתנגד. בשלב הזה כבר הבנתי שמשהו קורה אבל הייתי פשוט קפואה!! לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לצעוק, ניסיתי להסיט את ידו באלגנטיות אבל כשזה לא צלח בפעם השניה או השלישית הבנתי שכבר אין לי ברירה. הוא היה מעלה את ידו ופותח את כפתור המכנסיים שלי. גם מזה ניסיתי להתחמק ולבשתי טייצים כדי שיהיה קשה לו להגיע אבל גם זה לא עזר. הוא מכניס את היד ומסיט את התחתונים שלי. ממשיך להעביר את אצבעותיו במקום הכי אינטימי ומביך של ילדה בת 11 (או 12 או 10- כמה שזה אבסורד לא לזכור פרט שכזה). הוא היה נאנח כשהיה עושה את זה ומכריח אותי לגעת בזקפה שמתייחסת לו בין הרגליים. זה היה השלב המכין. במקרה ו***** הייתה נוסעת איתנו השלב הזה היה נחסך ממני. השלב הממשיך את ה״משחק המקדים״ היה מתרחש כשהיינו מגיעים. הוא היה עוצר כמה בניינים אחרי הבית שלי, כאילו לא ידע באיזה בניין אני גרה למרות שאמרתי לו במפורש איפה לעצור. כשסיים לנהוג, כשהוא עוצר את הרכב אז שתי ידיו מתפנות, לא אחת. גם הפנים שלו יכולות להיות מוסטות לכיווני כעת כשלא צריך להתרכז בדרך. היה משחיל יד אחת שלו לעבר החזה שלי, שאז היה כלום. והיה לוחש לי באוזן כמה הוא אוהב פטמות קטנות ושחסר לי קצת בציצי, המחמאה הייתה מלווה במשפט עידוד ״אבל את עוד תגדלי״. לאחר שהעביר ביקורת חזר לעניינים. יד אחת שלו במכנסיים שלי וביד השניה הוא מכוון את היד שלי לעבר הזקפה שלו, שבזמן זה כבר הייתה מפוארת. הוא היה מכניס את היד שלי למכנס שלו ומחזיק אותה שם. תוך כדאי שהוא נאנח באוזניי, מלקק את תנוכי ולוחש ״תרגישי כמה הוא חם, עוד מעט יתפוצץ״ אני מרגישה את אצבעותיו נכנסות לי לנרתיק. תחושה לא מוכרת ולא נעימה לילדה שאפילו וסת עוד לא קיבלה. בשלבים האלה כבר הייתה מתחילה הבחילה, הכאב בחזה. הוא מכניס ומוציא. מנסה להוסיף אצבע אבל זה לא הולך. מכריח אותי לשפשף לו את הזין עד שהוא גומר. לעיתים היה דוחף את הפנים שלי לאיזור המפשעה שלו. אומר לי ללקק אותו תוך כדי שהוא חופן את הטוסיק שלי ומנסה להגיע גם קדימה, לאיזור המאפשר הכנסת אצבעות. זה לא קרה הרבה, אני חושבת. מצד שני לא נמצאתי הרבה באוטו הזה בשלבים האלה וכשאני נזכרת בדברים אני רואה אותם לרוב מהצד. כאילו והייתי עוברת אורך. הקטעים שאני רואה מהצד משולבים בקטעים מתוך האוטו אבל הם מעטים. הייתי מאוד עירנית, מאוד דרוכה, מאוד מתוחה בכל נסיעה אבל ככ לא נמצאת. קופאת. בלי יכולת לזוז או לדבר. הוא מוביל הכל, גם מה שהוא עושה וגם את מה שאני עושה. ממש כמו בובה על חוטים. זה מעין אוקסימורון ״עירנות בערפל״ או ״עירנות קפואה״ (משפט שאהבתי מאוד בשיעורי נוירוביולוגיה). ניסיתי להתחמק מזה בצורות שונות. ניסיתי ללבוש את הדברים הכי מכוערים שיש לי, אולי ככה הוא לא ירצה להתקרב אלי, ניסיתי לא להסתכל עליו- גם כי לא רציתי לראות ולזכור את המבט שבעיניו (מה שלא צלח גם כן) וגם כי הייתה בי תקווה קטנה שאם לא אצור קשר עין אז כלום לא יקרה. לא יודעת למה חשבתי ככה. כשהצלחתי פעם לשבת מאחורה שמחתי כל כך, הייתי בטוחה שזהו, יהיה בסדר כשאגיע הביתה. אבל טעיתי, זאת הייתה הזדמנות בשבילו לרכון מעלי ולהשאיר אותי צמודה למושב. זה הפחיד אותי כל כך שאני לא חושבת שניסיתי שוב לשבת מאחורה. לפעמים פשוט הייתי זורמת איתו כבר כדי שהכל יגמר יותר מהר, הרי זה בכל זאת יקרה אז עדיף שיתחיל מהר ויסתיים מהר. זה כמו איזה חיסון או בדיקה גורלית שחייבים לעשות- עדיף לעשות ולסיים עם זה כבר. לא חכם. תחילה לא הבנתי מה הוא עושה, מה עלי לעשות, איך עלי לנהוג? לספר? לשתוק? ככ התביישתי. אני אשמה. הוא לא איים עליי במפורש לא לספר אבל היה ברור שזה מצב שלא מספרים. שמה שיש בנינו הוא ״מיוחד״ וישאר רק בנינו. דפוקה. סתומה. פתאטית. מסכנה. ילדה. טיפשה. תמימה. אז שתקתי. גם באוטו וגם מחוצה לו. בדיוק כמו שאני עודה בחלק מהטיפולים. ״שתיקה רועמת״ זה עוד אוקסימורון שאני מחוברת אליו בנפש. שותקת, בפנים הכל גועש, השתיקה שלי מספרת. ככה אומרת הילה. אני לא יודעת אם אני כועסת, מאוכזבת, סתם עצובה. הנה, הבחילה חוזרת. רק המחשבה מחלחלת אותי. אני לא זוכרת הכל. אני מרגישה שאני לא זוכרת כלום וגם מה שסיפרתי נרקם עם ההתייחסות לדברים שאני כן זוכרת. אולי אני לא צריכה לזכור עוד. אולי זה מספיק. בא לי להיכנס למקלחת, לעמוד במים הכי הכי הכי חמים ופשוט לגרד מעצמי את כל העור. זאת דרך שארגיש בחיים וארגיש נקיה. אולי לעולם לא ארגיש נקיה, תמיד אהיה מזוהמת.
6 תגובות
הירהורי נפש
06/01/2018 18:35
אדווה
חיים, עצב, דיכאון, כאב, התמודדות, נפש
אני עייפה. עייפה פיזית ונפשית. עייפה מלא לישון בלילה, עייפה מלקום בבוקר, עייפה מלגור בבית שבו אני גרה, עייפה מהשיגרה, עייפה מלשתוק, להיות מנומסת, מלהיות נחמדה, מזה שכלום לא הולך לי, עייפה מלהרגיש פגומה, עייפה מהחרדות התמידיות, עייפה מלהיות מותשת- פיזית ונפשית, עייפה מלהיות שמחה מבחוץ אבל עצובה מאוד מבפנים, עייפה מלהסתיר, עייפה מלהיות עייפה. אז אני עוד יותר עצובה. עצובה שאף אחד לא מבין אותי, עצובה שאני לא מבינה את עצמי, עצובה שאף אחד לא רואה אותי, שאני לא מתקדמת, שאין לי שאיפות ואלה שהיו לי נופצו, שאני לא רואה קדימה אבל עובדת קשה, שאני לא מוצאת נחת, עצובה שאני לא מתקשרת עם אהובי. אז אני מרחמת על עצמי. איזה עצובה אני, אני מסכנה, אני בטראומה, אני סובלת, מותר לי להיות עצובה וחלשה. כזאת אני, חלשה. אז אני כועסת. למה זה קרה דווקא לי? למה ככה? למה אני צריכה להסביר את עצמי? למה אני צריכה להסביר למה אני כועסת? למה אני צריכה לתת דין וחשבון על מה שאני מרגישה? למה אני צריכה להרגיש צורך להתנצל כל הזמן? למה אני זאת שצריכה להיות בסדר אבל לאחרים מותר לדרוך עלי? למה אני צריכה את כל זה? למה אף אחד לא מבין אותי? למה אני צריכה להסתיר? למה אני צריכה להתבייש? למה אף אחד לא מצליח לעזור לי? למה אני שונאת את עצמי? למה שלמישהו יהיו כוונות טהורות? אז אני מאשימה את עצמי. אני כועסת על עצמי. למה אני מתלוננת? יש אנשים עם צרות וכאבים גדולים משלי. אני צריכה לסבול את כל השיט של כולם כי אני בחרתי לגור בבית הזה וכי אני בחרתי לעבוד בעבודה הזאת, אני צריכה לסבול את השיט של עצמי כי אני בחרתי בדרך החיים הזאת. למה כלום לא עובד לי? למה אני מרגישה שאני נכשלת בכל תחום אפשרי? מה עוד יקרה? למה גם הנפש וגם הגוף?! אפשר עוד משהו מקולקל? למה אני כזאת דפוקה? למה שמישהו יאהב אותי אם אני בעצמי שונאת אותי? למה מגיע לי להיות נאהבת? אז אני בוכה. חוזרת לעצבות. אני לא מוצאת את עצמי. מאבדת שיווי משקל. בא לי לברוח, לנסוע רחוק, להיות לבד, בלי להסביר. רק לשתוק והרבה. בא לי להיכנס למיטה ולשקוע, לא בא לי לקום ולעשות, גם אם זה עוזר לי להעביר את הרוק בגרון. בא לי לרחף ולא להיות עם רגליים על הקרקע. בא לי שהכאב יעצור.
1 תגובות
החלל שממלאת העצבות
03/01/2018 19:03
אדווה
עצב, כאב, דיכאון, בכי, חיים
אני עצובה. זה התחיל כמשהו קטן והיום נראה שזאת כבר השיגרה שלי, להיות עצובה. מה את עושה כשאת קמה בבוקר? עצובה. וכשאת נוסעת לעבודה? עצובה. ובלילה לפני השינה? עצובה. זאת השיגרה שלי. אני נכנסת לעולם משלי, מסתגרת בו, מריצה מחשבות ועצובה עם עצמי. אין משהו ספציפי שרץ לי במחשבות, ממש מחשבות סתמיות. אני מתנתקת מהסביבה, לא שומעת כמעט כלום. מדי פעם מסתננת לי למחשבות המחשבה שאני ריקה, פשוט ריקה, אין בי כלום, אני לא שווה כלום ומה זה משנה הרי אף אחד לא באמת יכול לעזור לי. אני מרגישה כאב לא מוסבר. אני לא מבינה מה עובר עלי, אז איך מישהו אחר יבין? אין טעם לכלום. הכל ריק, יש חלל אחד גדול ואת החלל הזה ממלאת העצבות, שכואבת בחזה, שכואבת בבטן שגורמת לי לרצות להקיא. ולא בא לי לעשות כלום, אני הרי לא שווה כלום. אם הייתי שווה משהו אז אולי הוא לא היה מתייחס אלי כמו שהוא רוצה ופוגע בי, משפיל אותי, מביך אותי, מפחיד אותי, מכעיס אותי, פוגע בי ורוצח אותי מבפנים בכל יום מחדש. אולי אם הייתי משהו אז הוא לא היה משתיק ומשתק אותי, אולי הייתי קמה ואומרת משהו. אפילו משהו קטן כמו ״לא״. אני לא בוכה ליד אנשים, להיפך, אני הכי שמחה שיש. ככה אני מעבירה את היום. אז אני משתדלת לא להישאר לבד כדי לא להרגיש את השנאה העצמית הזאת שכואבת לי בפנים. כשאני לבד אני מגרדת את הגוף עד פצעים, לא ברור למה, זה מה שבא לי לעשות במצב הזה. אולי זה כדי שתהיה לי סיבה לכאוב, כדי שתהיה לי סיבה להסביר את הכאב, קודם לעצמי. כשאני עושה את זה זה מזכיר לי איך הייתי משפשפת את העור במקלחת בכל יום בו הייתי בוכה על עצמי.אני לפעמים מאמינה שאני מכורה לכאב הזה. אני אומרת לעצמי שמספיק עם זה אבל זה פשוט בלתי נשלט, כל יום הגוף שלי מושך אותי לשם כמו לסם. אני כל הזמן מתביישת מעצמי ממש כמו אדם שעורו נשרף והשריפה השאירה לו צלקת על פניו, אז הוא מנסה לחסות על הפצעים. הצלקת שלי היא מבפנים, כבר מכוסה היטב אבל מבחינתי היא ממש על המצח, שם איפה שכולם רואים. אז אני צריכה להסתיר אבל כשאני לבד עם עצמי אני יודעת שהיא שם והיא לא קטנה אז אני קצת מרחמת על עצמי וכואבת, בשבילי.
4 תגובות
לילה לבן
03/01/2018 13:11
אדווה
לילה, חיים, טראומה, כאב, בכי, אהובי
הגיעה השעה ללכת לישון.אני נשכבת במיטה ופתאום מוצפת מהכל, מהשעה האחרונה, מהיום, מהחיים. הכל עולה ביחד וכל כך מהר.זרם של כאב עובר לי מכל הגוף, מקצות האצבעות ועד הראש, רץ מלמעלה למטה עד שמתיישב לי בחזה.בא לי לצעוק. הכאב הזה משתק אותי, גורם לי להרגיש כאילו מישהו לוחץ לי על הבטן בכל הכח ומוציא לי את כל האוויר, גורם לי להרגיש שנעתקה נשמתי מגופי, גורם לי להרגיש כמו בת הים כשקולה יצא ונלקח ממנה על ידי אורסולה המכשפה. הדמעות לא מאחרות מלהגיע אז אני עוצמת את העיניים ולוקחת כמה נשימות עמוקות. דמעותיי יורדות לאט על לחיי במסלול לא קבוע, נופלות על הכר בנקודה בה כח הכובד חזק מהיכולת שלהן להחזיק. הן לא מלוחות, הן מרות. מזכירות לי את הדמעות מילדותי. מזכירות לי איך בכל יום כשהוא היה מחזיר אותי הביתה ונוגע בי הייתי בוכה, הדמעות היו זולגות על לחיי ונכנסות אל פי, כדי שארגיש אותן מבפנים. אף אחד לא ידע או שם לב. הכל היה נראה טוב. אני אלופת העולם בלהסתיר. לפחות תואר אחד השגתי בחיים האלה.אני עדיין לא ישנה, ערה מתמיד וכואבת. לוקחת עוד כמה נשימות עמוקות ונרגעת מעט. פוקחת את עיני ומסתכל על אהובי. כן, הוא לידי. כל כך קרוב אבל כל כך רחוק. לו רק יכולתי לספר לו קצת ממה שעובר עלי, קצת להוציא את המועקה מהחזה. לו רק היה מתעורר, בדיוק עכשיו כשאני מסתכלת עליו עם עיניים נפוחות מבכי ומבין. לא שואל, מבין. אולי היה לי קל יותר. אני לא מחפשת רחמים רק לפעמים מקווה שלא אעלם שוב מעיניי קרוביי, מאהובי, מעצמי. שלא אהיה משותקת ואבחר בדרך השיחה והשיתוף. אולי ככה יוכלו להגן עלי הפעם. אהובי כאן, לידי, מי צריך יותר מזה. הוא מסתובב ומניח עליי את ידו שמשרה שלווה וביטחון, משרה נחת למרות שהוא יודע שהכל בוער מתחת לעורי. אני לוקחת כמה נשימות ומסבירה לעצמי שני לא כועסת, בטח שלא עליו. אני פשוט עצובה, מותר לי. כשהסכמתי על זה עם עצמי נרדמתי, הדמעות כבר ייבשו והכאב נחלש. נרדמתי אבל הבוקר כבר עלה והגיע הזמן לקום.
0 תגובות